מחר, יום שישי, יחול חג האהבה והתשוקה העתיק, ט"ו באב, ואני, כהרגלי, מהרהרת לי על החג, וקוראת הסברים ופרשנויות… אשתף אתכם מה שמהדהד לי מתוך הדברים.
היום רגילים היהודים בישראל לכנות או אולי לחשוב שהיהדות האורתודוקסית, המכונה "חרדית", היא, למעשה, "היהדות האמיתית". האמת המוחלטת ביהדות. הדרך הנכונה.
אולם, בניגוד מוחלט לחרדים, המכסים בנשותיהם כל מה שרק אפשר מבלי לעבור לרעלה המוסלמית, והטוענים שזהו חיוב הצניעות; המדירים רגלי נשים מכל מקום אפשרי לבל, חלילה, יקרה בדרכם איזה פיתוי, איזו מחשבה מינית כלשהי; המחרישים כל אזכור של נשים, אפילו מתוך איורים של "הגדה לפסח" למשל, בה התבוננתי השנה בתשומת לב מרובה ולא הצלחתי למצוא בכל איוריה הרבים אפילו דמות אחת ממין נקבה… אם כן, בניגוד מוחלט לכך, התנ"ך מתייחס לאהבה ולתשוקה כענין שבשגרה.
הוא אינו מנסה להצניע מיניות, להחריש על מקרים בהם מדובר על תשוקה או התניית אהבים, ואינו יוצא מגדרו בענין בכלל. הוא אינו מסתיר יחסי אהבה בין בעלים ונשותיהם, ובין גברים ונשים שאינם נשואים, או שלא זה לזה. הוא מדבר בפתיחות גם על מקרים בהם האהבה היא בין אנשים שאינם אמורים לפעול על-פיה, בפתיחות וללא אמוציות מיותרות.
ישנם סיפורי אהבה רבים בתנ"ך. את חלקם אנחנו אוהבים, את חלקים – לא. חלקם באים ללמד אותנו כיצד לפעול, וחלקם – כיצד לא לפעול. זה מתחיל כבר באדם וחווה. אנחנו זוכרים עשרות סיפורים, שלא נדבר על שיר השירים, שהוא פשוט שורה ארוטית של זמנים עתיקים ביותר…
כותבי התנ"ך הבינו מצוין כי האהבה והתשוקה הן חלק בלתי נפרד מהחיים, חלק מופלא ומסתורי בחיים, כח אדיר שלעיתים אף עובר גבולות. ולכן, ויתר מהכל, כשאנו חוגגים חג זה היום, עבורי יותר מכל הוא מסמל איזון בין הגוף והנפש. את השלמות של מעשה הבריאה, שלא נבראנו יצורים שכליים או רוחניים בלבד, אלא בעלי גוף, שיכול לחוש תשוקה ולהתענג על אהבה גופנית.
הסיפור של חטיפת הבנות של שילה על ידי בני בנימין הוא אחד הסיפורים, וזה הקשור באופן מיוחד לט"ו באב. אני אישית אוהבת את הסיפור הזה, כי הוא מראה על תחכום של האנשים ומוכנותם להתגמש תוך מציאת פתרון יצירתי לבעיה שיצרו מתוך כעס. האיסור על בני בנימין להתחתן עם בנות השבטים ניתן מתוך כעס, מתוך החלטה רגעית ואימפולסיבית, בלי לחשוב לטווח רחוק, בלי לחשוב על תוצאות ההחלטה.
וזה ברור, כי כאשר אנו לוקחי החלטות מתוך כעס, איננו מסוגלים לחשוב על ההשלכות שלהן.
אך משנרגעו הרוחות, והכעס חלף, משיכלו לחשוב ולשקול את המצב שנוצר ללא אמוציות, בשיקול דעת, הבינו כי נדרו פה נדר ועשו מעשה שלא היה צריך להעשות. אבל – הוא נעשה.
במקום לשבת ולדבר בקורבנות שוטפת, במקום לתקוף ולחפש אשמים, במקום לתקוף את בני בנימין ולהפיל עליהם את האשמה על ההחלטה – חשבו: מה עכשיו? כיצד להמשיך?
והפתרון נמצא: לאפשר לבנות שהביעו נכונות לכך לרקוד להן בכרמים, מתוך שבני בנימין ידעו מזה, ויוכלו לבוא ולחטוף אותן. כך יותר הנדר, ומותר יהיה לכולם להתחתן, והמשכיות העם תהיה שוב מובטחת.
אז לקראת ט"ו באב השנה הזה, אני רוצה להזכיר ולהתמקד בשני הדברים:
האחד – בואו נקרא לדברים בשמם, לא נעמיד פנים שמשהו לא קיים, ולא נפחד שנעשה טעות פה ושם, אלא נחיה ונטפל באתגרים שבחיינו מתוך הכרה מלאה בחוקי הטבע, באפשרויות הקיימות וביכולות הבחירה שלנו.
והשני – בואו נעזוב את חיפוש האשמים ובמקום זאת נשקיע את מלוא האנרגיה שלנו בחיפוש פתרון, בו כולם יוצאים מרוויחים.
עיצבתי כרטיס ברכה לחג במיוחד עבורכם- ראו תמונה בראש העמוד.